מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוהבת לאכול הכל. כמעט הכל (חוץ משומר ובננה בתצורתה הטבעית אני באמת אוכלת הכל).
מאז שאני זוכרת את עצמי עם דרור (הבשלן היצירתי מבינינו) אני גם מיישמת בגדול ולא רק בבית.
העניין הזה של הנאה ממסעדה טובה תמיד היה חבוי בי כנראה. איתו זה פשוט הפך לאמיתי. מצא מין את מינו.
פעם קראו לי, החבר׳ה במשרד, ״עכבר העיר״. הייתי ביקורת מסעדות מהלכת.
מאז התפקיד המשולב והמאתגר של אמא ואדריכלית במשרה כפולה ועניינים שוליים כמו יוקר המחייה...די יצאתי מהלופ.
חוזרת לשנייה אחורה בזמן....
לא זוכרת באיזה גיל זה קרה, אבל היה רגע בו לא היה לי ספק שאהיה מבקרת מסעדות.
כמובן שחשבתי שמדובר בביקורים ולא בביקורות. התובנה עשתה את שלה.
חוזרת לשנת 2015.
הרקע ברור? ברור!
הבלוג הוא שלי? שלי!
החלטתי שהפעם אני, אדריכליסטית שכמותי, כותבת ביקורת מסעדות.
מי העורך שיעצור אותי?!
ועוד החלטה. זו לא תהיה ביקורת מתנשאת וקטלנית. אני כאן כדי להנות. דרושה מסעדה מעולה.
זה היה בפברואר, יום שישי ה-13.
ברצינות. יום לפני הוולנטיין. חגגנו פרה-וולנטיין.
נכנסנו לגולף הלבנה, לבושי שכבות הגנה מהכפור הצפוי, ועלינו לירושלים.
תאמרו קלישאה, אבל ירושלים היא הכי חו״ל שיש לנו התל אביביים (יפו לא מספיק רחוקה).
נסענו למקום בו חגגנו שנה וחצי קודם 10 שנות נישואין ובערך 18 שנות חברות (אבל מי סופר).
נסענו ל-מונא.
המבואה של בית האומנים, הסמוך לבצלאל הישן, הובילה אותנו אל חלל מסעדת מונא.
מבנה אבן כבד מהמאה ה-19 עם קמרונות רומנסקים ש"יובאו" היישר מהמאה ה-12.
מבחינתנו - השער אל התענוג הלילי שלנו.
בהשראת אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, דינר ראש, החלטתי שאני מזמינה מקומות על הבר.
התאורה האפלה הזכירה קצת את האווירה בסרט, אבל הברמנית לא חדה חידות ולידי לא ישב ג׳ון קורבט (איידן מסקס והעיר הגדולה או בעצם כריס מחשיפה לצפון). לא הבנתם? רוצו לראות את דינר ראש.
מה אתם שותים?
אנחנו לא בענייו של אלכוהול. הוא לא אוהב ואותי זה הופך לסמרטוט תוך שניה. נוותר.
פרצוף מופתע.
הרחקנו עד ירושלים כדי לחגוג.
הלכתי על ארוחת טעימות - אינסוף מנות של הבלתי צפוי. מה שהגאון במטבח מחליט.
חוויה מדהימה. הידיעה של אי הידיעה.
הוא, לעומת זאת, חייב לדעת. בררן. לא משהו מוגדר. פשוט ככה. מתלבט בינתיים. שחס וחלילה לא יקבל כמון או חציל.
המנות התחילו להגיע.
ראשון הגיע לו טרטר מוסר ים עם טוביקו עטוף במלפפון ושמיר (בתוך ים של קרח).
פינקו אותנו בשתי מנות כאלה. אחת לאכלנית האמיצה והשניה למתלבט (על חשבון הבית). כבר התחיל טוב.
"אפשר להזמין חצאי מנות?" שאל המתוחכם שלי.
כן.
"אז אני אתחיל בביסק ואמשיך במנה קטנה של פולנטה". יצר לעצמו ארוחת טעימות נשלטת.
באופן מפתיע הגיעו שתי קעריות ביסק לשולחן. את שלי קבע השף. את שלו קבע הוא.
ביסק עם טורטליני במילוי גבינת סנט מור. נפלא. בחיי. מנה חורפית מושלמת.
המנות המשיכו לנוע לכיווני.
מנה מספר שלוש שלי - טרטר פילה בקר עם צלפים וטמפורה צ'יפס לצד אסאדו על איולי צ'יפוטלה.
כשארגנטינאי פוגש צרפתי על גדות הגנגס. יצירה.
הקצב היה מושלם.
כאילו קראו את מחשבות הקיבה שלי.
אחרי נגיעות הבשרים הגיע הדג - פילה מוסר ים בחמאה ובצלי שאלוט. הסתכלתי עליה והיא נעלמה.
ריזוטו עשבים עם קרם סלק הוגש אחריו. שילוב נפלא של טעמים וצבעים. אני כותבת ובא לי עליו שוב.
ואז הגיעו הפולנטות המפורסמות.
שלו על חשבונו. שלי על חשבון הבית. ויוה לה ראגו כמהין.
הטעם המוכר והטוב. כן אנחנו כבר חברים ממזמן אנחנו והפולנטה והיא עדיין משגעת.
ניסינו כמובן לנחש תמיד מה תהיה המנה הבאה. לא רצנו למלא אח"כ לוטו.
נתח פילה עשוי בדיוק במידה שאני אוהבת (MR) הוגש לי לצד שקדי עגל וכרוב מעושן ביין אדום.
כאן אני מודה שהתעלפתי.
לא רק בגלל הדימום הנפלא של הפילה.
זה היה הכרוב ביין האדום. יכולתי להישבע שזה בדיוק אותו אחד שסבתא שלי, שאהבתי כל כך, נהגה להכין. מדהים.
בינתיים דרור הזמין וקיבל מנת קלאמרי ים תיכונית, אדומה ופיקנטית. טעמתי בקטנה והוא חיסל.
הפסקה.
הלכתי לבחון את עיצוב השירותים. מין קטע שלי בכל מסעדה.
שוב נזכרתי בדינר ראש. בסצינת השרותים המטורפת.
חזרתי לבר ואמרתי שכל מה שצריך עכשיו זאת הפסקת חשמל ונרות. בום. קרה. כישוף?
בניגוד לסרט, כאן החשמל חזר תוך שניה. בכל זאת לא חיים בסרט.
מנה מספר 8 הגיעה.
שרבט שמנת חמוצה בסצ'ואן, תותים וקולי היביסקוס.
זה בדיוק מה שצריך בן אדם כמנת מעבר לפני הקינוח.
את הארוחה חתם גנאש שוקולד עם קרם אגוזים וגלידת וניל. רמות מתיקות מגוונות בדיוק במינון הנכון.
שוב פונקנו. אחד לי ואחד לו (אני במסגרת הטעימות. הוא במסגרת הפינוק).
במסגרת הבלתי צפוי קיבלנו שנינו את הלא מובן מאליו בכלל. ארוחה שנוצרה והוגשה באמת מכל הלב.
השעה כבר היתה כמעט חצות. פחות ופחות אנשים.
מתיישבים לידי שני שפים.
הימני מסתכל עלינו ועל הקינוחים שלנו.
"אתם הזוג עם - ארוחת טעימות אחת, ביסק, פולנטה וקלמארי. נכון?"
נכון.
בדיעבד הבנתי שהוא השף הראשי וכיום גם הבעלים הטרי והוא בסך הכל בן 28. אז תודה. היה מעולה.
אמרתי כבר כמה אני אוהבת אוכל טוב? עד כמה אני נהנית מזה? עד כמה נהניתי במונא?
עלי נאמר שהדרך לליבי היא דרך קיבתי.
בשלה להיות מבקרת מסעדות בכל זאת.
כבר היה מאוחר והיה מושלם.
עלינו בחזרה לגולף הלבנה.
חזרנו לתל אביב.
הביתה.
הסתכלנו זה על זו והיה ברור לנו שהולכים לראות דינר ראש.